​

הדילמה שלי עוסקת בגבולות חופש הביטוי, התנגשות בין חופש הביטוי לשמירה על זכויות ופרטיות הפרט. בעבודה שלי למדתי כי ברשתות החברתיות רבים מן הגולשים נוהגים להפר את החוק השומר על זכויות הפרט בשם חופש הביטוי, בעוד התקשורת המסורתית פועלת במסגרת "המותר לביטוי" ולכן אין לה יותר מידי חופש, וכך נשמרים זכויות הפרט. שאלת גבולות חופש הביטוי היא שאלה רחבה, שגם אני לאחר חקר מעמיק לא בטוחה שיש גבול מסויים לחופש הביטוי, מה שאני כן יודעת, זה שבהרבה מקרים, דווקא הפרת החוק בשם חופש הביטוי כן יכולה לשמור על המוסר ולהכתיב את הגבולות שלנו בתור חברה. אנחנו חיים בעולם שבו את סדר היום לא קובעים רק העיתונאים ואמצעי התקשורת המסורתיים, אלא הפכנו להיות חברה שניזונה מסדר יום שהיא מזינה לעצמה. חשוב לשים לב בהקשר של סדר יום, שהרבה פעמים התקשורת מעלה את הנושא ומפרסמת אותו לראשונה, אך מתוקף החוק חלקו מוסתר ואז כאשר הדיון מגיע לחיי היום יום- הרשתות החברתיות, סדר היום מתמלא בעובדות שאינן נכונות ואינן מבוקרות. חופש הביטוי וחבות התקשורת בדמוקרטיה גורמים לכך שמטעמי רצון לשמור על החוק ועל הכללים, אתרי החדשות אינם מפרסמים את כל הפרטים לגבי אירועים מסויימים, חופש הביטוי של העיתונאים נפגע בגלל צווי איסור הפרסום וזה יכול לפגוע באמון הציבור כלפי העיתונאים, לדוגמה יכולים להיווצר מצבים אבסורדיים כמו שקרה בפרשת אייל גולן, כאשר כל המדינה דיברה עליו וידעה מי הוא, אך רק בחדשות לא יכלו להגיד. התקשורת כסוכן חיברות מזינה אותנו בתוכן חלקי, ועל התוכן החלקי הזה נבנית מציאות חברתית שיכולה להיות שגויה חלקית ומובנית. צנזורה  יכולה להיעשות על ידי הוצאת צו איסור פרסום (בהרבה מקרים צווי איסור פרסום ביטחוניים), כאשר החוק באופן שיטתי מגן על עבריינים (אי פרסום שמם הוא סוג של הגנה, בטח ובטח אם מדובר בקטינים ואז גם שמם לא יפורסם) נוצרת צנזורה שמייצרת תודעה חברתית למשל בהקשר של פרשות מין שבהם לקורבן יש שם, אבל התוקף אינו משנה, הוא מוגן, והיום הרבה ארגונים כנגד הטרדות מיניות מנסות לתקן את העוול הזה ולהסביר שלכל תוקף יש שם ופנים. צהבת המדיה באה לידי ביטוי ברשתות החברתיות, כאשר פוסטים רבים עוסקים בצהוב של האירוע, בהקצנה, מציצנות ופוגעים באופן בוטה בפרטיות הפרט. הסיקור הצהוב גורם לכך שהפוסט זוכה ליותר תשומת לב, והרבה פעמים עוברים מפרסמי הפוסטים על גבולות מוסריים. אך לא תמיד זה המצב, בעבודתי ראיתי כי חלק מן הפוסטים נכתבו בידי אקטיביסטים שכאקט של מחאה מפרסמים ברשתות החברתיות למרות צוי איסור הפרסום, דוגמאות רבות לכך ניתן לראות בפרסום שמם של עברייני מין לא כחוק.