מבוא
בעבודתי אעסוק במשמעות צווי איסור פרסום בעידן הדיגיטלי על ידי ניתוח פרשות משפטיות אשר הוטל עליהן צו איסור פרסום חלקי, והשוואת אופן סיקורן במדיה החדשה (הרשתות החברתיות) אל מול סיקורן במדיה אלקטרונית מסורתית (אתרי החדשות), ואתמקד בדילמה שבין חופש הביטוי לבין שמירה על הפרטיות.
צו איסור פרסום הוא צו משפטי הנמצא בידי בית משפט וקובע מה מותר לפרסום ומה לא. מטרות הצו היא הגנה על אינטרסים של הציבור ומניעת פגיעה בחקירה או בשמו הטוב וחייו של אדם. כאשר מדובר בקטינים צו איסור הפרסום הוא אוטומטי. את צו איסור הפרסום יכולים לבקש הגורמים הבאים: התביעה, נאשם חשוד, נאשם, או עד בהליך פלילי. העונש על הפרת הצו הוא עד שישה חודשי מאסר.
בפורים האחרון ישבנו כל המשפחה לארוחה משפחתית, סבא שלי שישב לידי שאל אותי אם שמעתי על הישראלית הזאת שחצתה את הגבול לסוריה, עניתי לו שבטח, זה היה בכל מהדורת חדשות לאחרונה, הוא אמר לי שהיא הנכדה של ליצמן, הסתכלתי עליו מוזר ושאלתי אותו למה לעזאזל הוא חושב ככה, הוא חייך ואמר "חברה שלחה לי פוסט מקבוצת פייסבוק, תקשיבי מה אני אומר לך, היא הנכדה של ליצמן ככה הכל מתחבר", הסתכלתי עליו די בהלם ואמרתי לו שזה נשמע לי מוזר ומופרך. ברגע שהם הלכו נכנסתי לפייסבוק, להפתעתי כל הפייסבוק היה מלא בשלל תיאוריות משפחתיות עליה, לקח לי בדיוק שלוש דקות להבין איך קוראים לה ודי
להשתכנע.
אני בחורה סקרנית, אני תמיד רוצה לדעת הכל, אני שונאת שיש משהו שלא מספרים לי, ועוד יותר שונאת שמספרים לי חלק. וככה, מצאתי את עצמי בכל פעם שצצה פרשה חדשה, עם איזה זמר או כדורגלן מפורסם ששמו אסור בפרסום, חופרת בפייסבוק למצוא את מה שלא מספרים לי בחדשות. הקלות שבה בדר"כ הצלחתי למצוא את התשובות, הובילה אותי לכתיבת עבודה זו.
מורכבות הדילמה
הדילמה שחקרתי היא מורכבת, מכיוון שקשה להכריז בה על מנצחים ומפסידים, אנחנו כחברה גם מפסידים וגם מנצחים מהמציאות שבה צווי איסור פרסום מופרים ברשתות החברתיות. מצד אחד, אנחנו כחברה יכולים בשם חופש הביטוי להכריז על הגבולות שלנו, על המוסר החברתי, ומצד שני יש פגיעה קשה בפרטיות, אנשים נתלים בכיכר העיר גם כשעדיין לא הוכרזו כאשמים.
הכתבה הנ"ל פורסמה באתר Walla לאחר פרסום שמו של אביעד משה החשוד בניסיון רצח של אשתו ועוסקת בהפרות הרבות שהיו ברשתות החברתיות אודות שמו של החשוד.
"צו איסור פרסום? הצחקתם את האינטרנטים. לא. בעצם הכעסתם אותם. ברוכים הבאים למחוזות השיימינג. החוק היבש אולי לא נרטב אף פעם, לא מדמעות של ילדה ולא מדמה של אישה. אבל צו איסור פרסום שערורייתי שמעולם לא היה צריך להיכתב ולהיחתם בהחלט יכול להיסחף ולהישטף בזרם של פיד זועם ולהיבלע בחור הניקוז של המדיה החברתית."
הציטוט הזה, מתוך הכתבה אותה קראתי טרם תחילת החקר, הוביל אותי לאורך כל כתיבתי.
פוסט זה פורסם בפייסבוק, והוא שיתוף לפוסט אחר שפורסם בעמוד הפייסבוק של "הצינור" (1.2 מיליון עוקבים) בו מובעת ביקורת על ההחלטה שלא לפרסם את שמו של אביעד משה (בפוסט לא מוזכר שמו). הכותב אשר שיתף את הפוסט טוען שצווי איסור הפרסום צריכים לעבור עדכון במציאות של היום, "הגיע הזמן להתעורר, כמו שאין כמעט פרטיות יותר , גם צווי הפרסום שווים כקליפת השום"
הכתבה אשר פורסמה באתר גלובס, מתארת את האבסורד של צווי איסור הפרסום בעידן הרשתות החברתיות- בתי המשפט אינם מדביקים את קצב הפרסום ברשתות החברתיות, ופסיקותיהם מעידות לעתים על חוסר הבנה של המציאות,ההחלטות של בתי המשפט, למשל בפרשת עו"ד אפי נוה וקידום השופטות, מביאות לעתים למצב אבסורדי - השופטים אוסרים באמצעות צווים על פרסום שמות שתי הנשים המעורבות בפרשה - שופטת השלום ואשת השופט, אבל מנגד הרשתות החברתיות מלאות בשמות, בתמונות ובסיפורים על אודות שתי הנשים הללו. צווי איסור הפרסום בפרשת נוה לא רק שלא הועילו, אלא גם גרמו נזק, שכן הם הגבירו את חרושת השמועות סביב מה שקרה ופגעו בציבור שלם של שופטים שכלל אינם מעורבים בפרשה. מה שמדגיש את ההפסד בדילמה שלי- היווצרות הפייק ניוז, בסוף הכתבה יש התייחסות לאחריות שלנו כחברה, הגיע הזמן שהציבור הישראלי יפנים שיש משמעות רבה לפעולות שהוא עושה ברשתות החברתיות ובהתאם, יסגל לעצמו התנהגות זהירה, מכובדת, ואתית כשהוא גולש ברשת.
רלוונטיות הדילמה
חופש הביטוי הוא אחד הערכים המרכזיים ביותר בדמוקרטיה, וצווי איסור הפרסום פוגעים בו, אך הם נועדו מסיבה מסויימת, במטרה להגן על הפרט עד שתוכח אשמתו (או מהיותו קטין), וכך מגיעה הדילמה בין חופש הביטוי לזכויות הפרט. התקשורת כפופה לחוק ולכן היא מחוייבת לכבד את צו איסור הפרסום ולפעול במסגרתו. הדילמה היא לגבינו, בסופו של יום האזרח הפשוט עומ מול הטלפון ומחליט מה הוא מפרסם, לפעמים זה נובע מאידיאולוגיה מסוימת, ולפעמים פשוט מהרצון לדעת.
בתקופה האחרונה לאורך כתיבת העבודה וגם אחריה, מצאתי את עצמי נתקלת בעוד ועוד פרשות אשר מוטל עליהן צו איסור פרסום אבל את התשובות מצאתי ברשתות החברתיות, וזה המקום להגיד, שזה לא תופעה מינורית ושולית, הרשתות החברתיות רק הולכות ומתחזקות, ובמקרה הזה המדיום הוא המסר.
המושגים העיקריים עליהם עבודתי מתבססת הם: חופש הביטוי, סדר היום התקשורתי, צנזורה, צהבת המדיה ואקטיביזם.
נושא העבודה/ דילמה: צווי איסור פרסום במדיה המסורתית אל מול המדיה החדשה, מה המשמעות של צווי איסור פרסום בעידן הרשתות החברתיות.
הסבר מטרת החקר:
מטרת העבודה היא לבחון כיצד מסוקרות פרשות אשר מוטל עליהן צו איסור פרסום (בצורה חלקית או מלאה) במדיה המסורתית מול המדיה החדשה (הרשתות החברתיות), תוך התייחסות לחופש הביטוי אל מול הזכות לכבוד ולשם טוב.
שדה החקר:
אחקור שבע פרשות שהוטל עליהן צו איסור פרסום חלקי (לרבות איסור פרסום שמות) ואבדוק את השוני בסיקור בין האתרים המסורתיים לרשתות החברתיות).
תקופת החקר: פרשות שחלו בעשור השני של המאה ה21 (ועד לימי כתיבת העבודה.)
כי בשנים אלו הרשתות החברתיות צברו תאוצה ואיפשרו לכל אדם לכתוב ולפרסם תכנים בעצמו לקהל יעד גדול, ללא שומרי הסף של המדיה המסורתית.
שאלות המסרק
עובדות דעות (נתונים), מקור העובדות- מי אמר?, תמונה- טשטוש?,תמונה מלאה?- תוכן התמונה, מקור התמונה- מאיפה נלקחה?, מאפייני הנאשמים- האם בני טובים? מפורסמים? , אשמת הקורבן?, על מה היה האיסור פרסום? על כל הפרשה? על חלק?, מי פירסם?, קישורים נוספים, מתי פורסם האירוע לראשונה?, האם פורסם קודם ברשתות או קודם בחדשות?, האם בעקבות הרשתות החברתיות/ מדיה חדשה חל שינוי בפרסום במדיה המסורתית?, פגיעה בזכות לפרטיות ובשם הטוב של המעורבים?
מסקנות
בסיום החקר ולאחר הסקת המסקנות הגעתי להבנה כי יש הבדלים משמעותיים בהתנהלות בהקשר של פרשות אשר מוטל עליהן צו איסור פרסום. המדיה המסורתית שומרת על זכויות הפרט בעוד ברשתות החברתיות- המדיה החדשה, בשם חופש הביטוי הכל מפורסם, החוק פרוץ. ההבדלים בין הסיקור במדיה המסורתית לעומת המדיה החדשה באים לידי ביטוי גם בתוכן ואופן הסיקור, המדיה החברתית הרבה יותר מייצרת סנטימנטים חברתיים בעוד הסיקור החדשותי הוא יותר אובייקטיבי ועוסק בהצגת עובדות.
הדילמה בין חופש הביטוי לשמירה על זכויות הפרט באה לידי ביטוי בשאלת המשמעות של צווי איסור הפרסום בעידן הרשתות החברתיות. אין ספק שצווי איסור הפרסום מאבדים חשיבותם בעידן הרשתות החברתיות, כפי שאמר מתי גולדברג "עלייתה המטאורית של הרשת החברתית פייסבוק הותירה הרחק מאחור את החוק, ובעוד הטכנולוגיה מתקדמת עשרה צעדים כל שנה, החוק נשאר במקומו למשך שנים ארוכות" (צו איסור פרסום בעידן האינטרנט – האם עדיין רלוונטי? | מתי גולדברג). לעומת הרשתות החברתיות, העיתונאים והכתבים במדיה המסורתית- אתרי החדשות, אכן כפופים לחוק והם שומרים על זכויות הפרט ועל סיקור אובייקטיבי (לרוב) וחוקי.
צו איסור הפרסום הוא החוק, הוא שקובע מה מותר ומה אסור. האם הוא צודק? לא תמיד. הפכנו להיות חברה שמכתיבה לעצמה את גבולות המוסר, יודעת להסתכל לחוק בעיניים ולהבין מתי החוק צריך שינוי. אבל אין לשכוח שזה החוק, ולפעמים יש סיבה שנקבע, יש סיבה למה לא מפרסמים שמות של נערות בנות 16. מאוד התחברתי לדברי ד"ר יובל דרור "אם פעם סמכנו על כתבים ועורכים שינסחו עבורנו את סדר היום, היום מי שעושה את זה הם החברים שלנו". יש לנו כחברה כוח עצום בידיים, האפשרות בלחיצה על כפתור לפרסם לעולם כל העולה על רוחנו יכולה מצד אחד לשמור עלינו, לשמור על המוסר שלנו, להכריז כחברה על הגבולות האדומים שלנו, להגיד שלא נתמוך בהגנה על רוצחים במטרה לשמור על הפרנסה שלהם, נתקן עוולות משפטיים, אבל מצד שני, הכוח יכול להיות קטלני, להרוס חיים, ועלינו בכל לחיצת כפתור של פרסום פוסט או שיתוף של כזה, לשאול את עצמנו איפה עובר הגבול, במיוחד כי אנחנו חיים בעולם, שבכלל לא ברור אם יש גבול.
