​

בעבודתי חקרתי את משמעות צווי איסור הפרסום בעידן הרשתות החברתיות, הדילמה הייתה בין חופש הביטוי לבין שמירה על זכויות הפרט.

כדי לבחון את הדילמה, השוואתי את אופן הסיקור של פרשות במדיה החברתית לעומת המדיה המסורתית- הממצאים היו חד משמעיים שבמדיה המסורתית (אתרי החדשות למינהם) כמעט תמיד מצייתים לחוק ושומרים על זכויות הפרט בעוד שבמדיה החדשה (הרשתות החברתיות) מקדשים את חופש הביטוי וכך מופרות זכויות.

זאת לא שאלה של טוב או רע, כמו בכל דילמה יש הפסד ויש רווח. התקשורת המסורתית לא מרוויחה בפן הכלכלי מהשמירה על צווי איסור פרסום, היא עושה את זה מתוקף החוק, כי היא כפופה לו, הרווח הוא תלוי מקרה, אך באופן כללי הוא נמצא בשמירה על החוק. אין דרך להתחמק מכך שהמדיה המסורתית יותר מפסידה מהעניין, כי היא פשוט לא יכולה להגיד מה שכולם כבר יודעים, וזה יכול ליצור לה תדמית מיושנת יותר.

מבחינת הרשתות החברתיות, המתח והדילמה בין ההפסד לרווח אף גדול יותר. מצד אחד, בהרבה מקרים כאשר הצו מופר, כפעולה אקטיביסטית אנחנו כחברה יכולים לשמור על המוסר שלנו, להכתיב את הגבולות, להגיד שלא נתמוך בהגנה על פושעי מין, לתת תמיכה לקורבנות, הרשתות החברתיות מציגות אותנו כחברה, על הטוב ועל הרע. מצד שני, איפה עובר הגבול?, הקלות שבפרסום פוסט יכולה להוביל להשלכות שליליות מאוד, החל מתיאורי נאצה והאשמות קורבן, ועד להפיכת הרשתות למעין בית דין שדה בו הכל מותר, למרות שעדיין הרבה פעמים מעלילים על אנשים עלילות שווא ואז לך תוכיח שאין לך אחות.

הקלות בה ניתן להפר את הצו, והעובדה כי אין שום אכיפה, מדגישות את הצורך בשינוי של החוק, כי בעוד אנחנו חיים בעידן שכל הזמן מתקדם ומשתנה, החוק נשאר במקומו. בעיה נוספת לגבי החוק, היא חוסר הנגשתו לציבור, כאשר חקרתי לעומק בפרשות, פעמים רבים נתקלתי בקשיים להבין מה בדיוק צו האיסור הפרסום ועל מה הוא תקף, ואם אני ישבתי שעות ולא מצאתי תשובה, מה מצפים מהאזרח הפשוט?

צו איסור פרסום, מעבר לחוק הוא צריך להיות צו מוסרי, הצו האישי שלנו שאומר לנו מתי נכון לפרסם משהו ומתי לא, הלחיצה על כפתור השיתוף היא קלה, קלה מידי, אבל ההשלכות יכולות להיות קטלניות. ואם העט חזק מן החרב, השיתוף יכול להיות כמו פצצה.