נושא העבודה/ דילמה: צווי איסור פרסום במדיה המסורתית אל מול המדיה החדשה, מה המשמעות של צווי איסור פרסום בעידן הרשתות החברתיות?

הסבר מטרת החקר: מטרת העבודה היא לבחון כיצד מסוקרות פרשות אשר מוטל עליהן צו איסור פרסום (בצורה חלקית או מלאה) במדיה המסורתית מול המדיה החדשה (הרשתות החברתיות), תוך התייחסות לחופש הביטוי אל מול הזכות לכבוד ולשם טוב.

שדה החקר: חקרתי שבע פרשות שהוטל עליהן צו איסור פרסום חלקי (לרבות איסור פרסום שמות) ובדקתי את השוני בסיקור בין האתרים המסורתיים לרשתות החברתיות).

תקופת החקר: פרשות שחלו בעשור השני של המאה ה21 (ועד לימי כתיבת העבודה)
כי בשנים אלו הרשתות החברתיות צברו תאוצה ואיפשרו לכל אדם לכתוב ולפרסם תכנים בעצמו לקהל יעד גדול, ללא שומרי הסף של המדיה המסורתית. 

שאלות המסרק: עובדות דעות (נתונים), מקור העובדות- מי אמר?, תמונה- טשטוש?,תמונה מלאה?- תוכן התמונה, מקור התמונה- מאיפה נלקחה?, מאפייני הנאשמים- האם בני טובים? מפורסמים? , אשמת הקורבן?, על מה היה האיסור פרסום? על כל הפרשה? על חלק?, מי פירסם?, קישורים נוספים, מתי פורסם האירוע לראשונה?, האם פורסם קודם ברשתות או קודם בחדשות?, האם בעקבות הרשתות החברתיות/ מדיה חדשה חל שינוי בפרסום במדיה המסורתית?, פגיעה בזכות לפרטיות ובשם הטוב של המעורבים?

 

את ממצאי החקר גיבשתי לארבע מסקנות.

​

​

מסקנה 1- מאפייני הפרשה

ניתוח מאפייני הפרשה מתחלק לכמה סוגיות: על מה איסור הפרסום, סוגיות מרכזיות בפרשה ואיך הסתיימה הפרשה.  מתוך 7 פרשות שנבדקו עולה כי בכל המקרים (7) צו איסור הפרסום היה על שמות המעורבים. במקרה אחד צו האיסור היה על כל הפרטים, במקרה אחד על תוכן האישום, בשני מקרים הצו היה על פרטי קטינים (שמוגנים בחוק תמיד). בנוסף, בשתי פרשות צו איסור הפרסום אינו ברור.

מבחינת סוגיות מרכזיות בפרשה, רוב הפרשות (5) הן פרשות מין, 1 פרשת מיסים, 1 ניסיון רצח.

מתוך 7 פרשות שנבדקו: 3 התיק נסגר (במקרה אחד הוגשה תלונת שווא כנגד המתלוננת, במקרה אחר אביו של הנאשם קיבל מאסר בפועל), 1 עבודות שירות למפורסמת ומאסר בפועל לאם, 2 לא הסתיימה הפרשה ו1 עבודות שירות שהוחמרו למאסר בפועל.

 

למרות שבמסקנה זאת אין התייחסות להתנהלות המדיה, אך מניתוח מאפייני הפרשות  ניתן להגיד כי צווי איסור הפרסום נועדו להגן על פרטיות הפרט, כשרוב הפרשות הן פרשות מין.

 

"בבסיסה של הטלת צו-איסור הפרסום עומד האיזון העדין שנדרש בית-המשפט לעשות בין זכותו של אדם לפרטיותו ולשמו הטוב, שהינן זכויות חוקתיות שהוכרו בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, ועקרון חזקת החפות שמוענק לכל נאשם, לבין פומביות הדיון, עיקרון חוקתי שהוכר בסעיף 3 לחוק-יסוד: השפיטה וכן בסעיף 68 לחוק בתי המשפט, ומאגד בתוכו את עקרונות חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת, שעוגנו בפסיקה מימים ימימה."  (צו איסור פרסום בעידן האינטרנט – האם עדיין רלוונטי? | מתי גולדברג).

הציטוט מחזק את המסקנה שלי בכך שרוב הפרשות אכן נמצאות בין חופש הביטוי לבין פרטיות האדם- כבוד האדם וחירותו. 

 

​

 

מסקנה 2- מאפייני הפרסום

ניתוח מאפייני הפרסום במדיה החדשה לעומת המדיה המסורתית מתחלק לכמה סוגיות: מקור הפרסום (הסוג), עובדות (ביסוס), מקור העובדות (מי אמר) ותמונות נלוות. 

מתוך 32 כתבות במדיה החדשה, הרוב הן פוסטים שפורסמו ברשתות החברתיות (פייסבוק וטוויטר), 4 בבלוג עומרי חיון, 1 בלוג סטיפס ו2 סרטונים ביוטיוב. לעומת זאת במדיה המסורתית מתוך 32 כתבות כולן (32 מתוך 32) הן כתבות שנעשו באתרי מדיה מסורתית (לדוגמה: ynet, מאקו וכו') על ידי עיתונאים ועיתונאיות מוסמכים. 

בחינת העובדות היא בעצם בדיקת אמינות וביסוס הדברים. במדיה החדשה, מתוך 32 הכתבות שנבדקו, ב9 מקרים אין ביסוס בכלל (קליקבייט, שאלות תשובות וכו'), 7 מקרים ביסוס ע"י ראיונות, 4 תיאור של המקרה, 4 פוסט דעה, 1 פוסט עסקי ו6 רץ ברשת. במדיה המסורתית מתוך 32 כתבות שנבדקו, ב 26 קיים ביסוס מלא (מובן מהיכן הגיעו הדברים- למשל עדויות מהמשטרה, תגובות מעורבים וכו'), 2 ביסוס חלקי, 1 אין ביסוס, 1 בדיעבד מובן שהתוכן אינו נכון, 1 טור דעה.

מקור העובדות בוחן מהיכן הגיעו הדברים, במדיה החדשה ניתן לראות מתוך 32 כתבות, ברוב המקרים (27) לא מצויין מקור העובדות, 2 ראיונות עם עורכי דין ומקורבים, 2 כתבות באתרי חדשות, 1 גורמים מעורבים סיפרו ש… 

לעומת זאת, במדיה המסורתית מקור העובדות רחב בהרבה וגם מבוסס יותר, ניתן להגיד קודם כל כי מכיוון שהסיקור רחב יותר מאשר במדיה החברתית, ובדר"כ מסקר את האירוע מכמה צדדים ולכן בכתבה אחת יכולים להיות כמה מקורות,  מתוך 32 כתבות במדיה המסורתית מקורות הביסוס הם: 4 ראיון עם החשוד, 3 מהדורת חדשות,  2 דיווחים בכלי תקשורת מקומיים (כמדובר בפרשה מחוץ לארץ), 4 לא מצוין, 9 משטרה, 6 גורמים משפטיים, 4 הותר לפרסום, 19 גורמים מעורבים (כולל גם תגובות עורכי דין).

השוואה בין תוכן התמונות תראה לנו על מה ההתמקדות בפוסט מבחינה ויזואלית, במדיה החברתית (החדשה), מתוך 32 כתבות ב 12 אין תמונה, 12 תמונה של החשוד/ים (תמונה ברורה), 1 סרטון תמונות של המתלוננת לכאורה, 1 תמונה של שמות המעורבים ופרטים מזהים אודותיהם (מספרי דרכון), 1 תמונה של בחורה שאינה בכלל קשורה לפרשה, 1 סרטון עם תמונות וראיונות (הפר את הצו), 1 תמונת מנוע חיפוש בגוגל (חיפוש של שם החשוד), 2 תמונה מכתבה, 1 תמונה של כותב הפוסט.

במדיה המסורתית מתוך 32 כתבות ניתן לראות שבד"כ התמונות הן להמחשה ויזואלית של הדברים, 13 תמונה קשורה לנושא (למשל חוף, מיקרופון, נעלי כדורגל וכו'), 3 תמונה של זירת האירוע, 2 הפגנות, 5 תמונות אזיקים ומשטרה. מבחינת תמונות החשודים, 19 תמונה מטושטשת של הנאשם (טשטוש בעריכה או שיש פרטי לבוש שמכסה את פניו), ורק 5 תמונה של החשודים 

(תמונה ברורה), 2 תמונה ערוכה- כלומר הכתבה נערכה לאחר פרסומה כאשר היה ניתן לפרסם דברים חדשים. תמונות נוספות: 4 תמונה של הקורבן, 6 תמונה של המרואיינים או מי שמדובר עליו בכתבה ואינו קשור באופן ישיר (למשל עו"ד), 12 כתבת תחקיר מצולמת, 4 סרטון, 1 תמונה מתוך כתב החשדות, 2 תמונה של התכתבות/ פוסט, ורק ב2 כתבות אין תמונה.

 

לאור הממצאים האלו ניתן לענות על הדילמה שבין חופש הביטוי מול שמירה על זכויות הפרט בהקשר של מאפייני הפרסום ברוב המקרים במדיה החברתית יותר חופשיים להביע את דעתם ואילו במדיה המסורתית יותר שומרים על זכויות הפרט. ניתן לראות זאת גם בהקשר של אמינות וביסוס, לרוב המוחלט מהכתבות במדיה החברתית אין ביסוס לדברים, לא ברור מהיכן הגיעו ומה המקור, ולכן חופש הביטוי במקרה הזה מכיל הרבה הטעיות, דברים לא נכונים. ההסתכלות על תוכן התמונות מראה כי במדיה החברתית לא נשמרים זכויות הפרט, ובמקרים רבים פורסמו תמונות פרופיל של חשודים (למרות שעדיין אסורות פרסום), תמונות אלו בדיוק בכמה מקרים פורסמו גם במדיה המסורתית תחת טשטוש.

 

"מחקרים פסיכולוגיים מראים כי כאשר אנשים ניצבים מול "מכונה" - מחשב אישי, טאבלט או סמארטפון – הם מרשים לעצמם לחלוק פרטי מידע, הן על עצמם והן ביחס לאחרים, שלא היו חולקים בשיחה פנים מול פנים. מדובר על פרטים אישיים וחושפניים, על דעות קיצוניות ואלימות, וגם - על שיתוף קל וחסר מחשבה של מידע העשוי לפגוע בצד שלישי – כגון פרסום שמות נפגעים." (סכסוכים דיגיטליים -צווי איסור פרסום בעולם דיגיטלי ואתגרים באכיפת סעיף 352 לחוק העונשין, מאמרה של ד"ר תהילה אלטשולר)

 

"פרסום מפוקסל של תמונותיו של הזמר (בדומה לפרסום שנעשה בשעתו במקרה של "השופט המכה"), מותירים פתח קל ל"זיהוי אחורנית": חיפוש התמונה המפוקסלת בגוגל יעלה בחכתו את התמונה המקורית שפוקסלה." (צו איסור פרסום בעידן האינטרנט – האם עדיין רלוונטי? | מתי גולדברג)

 

ציטוטים אלו מחזקים את הפער שמצאתי ומסבירים מהיכן הוא מגיע. הקלות שבפרסום תוכן שאינו מותר לפרסום (בצורה מאוד קיצונית ואלימה) מגיע לפי מחקרים מהקלות שבעמידה לפני "מכונה" הם פחות רואים את ההשלכות ומרגישים יותר חופשי לבטא כל העולה על רוחם, לעומת זאת אנשי החדשות והכתבים אינם עומדים אל מול מכונה, הם עומדים בתוך גוף תקשורתי ומקופ עבודה, ויודעים על השלכות מעשיהם. 

 

מסקנה 3- ייצוג הנאשמים

מניתוח מאפייני הנאשמים במדיה חדשה עולה כי מתוך 32 כתבות ברוב הפעמים הם מוצגים באור שלילי (18) לעומת מיעוט קטן בו הם מוצגים באור חיובי (3). ב-7 כתבות מודגש גם הפרסום של המעורבים. רק ב- 7 כתבות לא מודגשים כלל מאפיינים של הנאשמים ומהבחינה הזו הכתבה נייטרלית. 

ניתוח מאפייני הנאשמים במדיה מסורתית הרבה יותר מגוון ואיפיון חיובי (8) או שלילי (4) מבוססים על ראיונות ולא על הצגת דעת הכתב. מתוך 32 כתבות שנותחו 9 כתבות הציגו בצורה ניטרלית את הנאשמים ו-11 כתבות מדגישות את את חומרת המעשה. 

 

לאור הממצאים האלו ניתן לענות על הדילמה שבין חופש הביטוי מול שמירה על זכויות הפרט בהקשר של ייצוג הנאשמים ברוב המקרים במדיה החברתית יותר חופשיים להביע את דעתם ואילו במדיה המסורתית יותר שומרים על זכויות הפרט. וכאן גם דעתם משנה.  במדיה החברתית הסיקור הרבה יותר מכיל פרטים אישיים של הנאשמים וביקורת עליהם, כותבי הפוסטים משתמשים בחופש הביטוי שלהם כדי להביע דעה (שבדרכ היא שלילית), לעומת המדיה המסורתית שכל עוד הדברים אינם מותרים לפרסום, שומרים העיתונאים על זכויות הפרט ומסקרים את האירוע בצורה ניטרלית. (הבאת ראיונות ספציפיים- ההחלטה מי מספר את הנרטיב יכולה גם להראות את דעת הכותב ולהכתיב את אופי הכתבה).

 

"אף שמקובל לחשוב שהפרת צווי איסור פרסום יוצרת סוג של "שיימינג ציבורי", עוזרת לבייש נאשמים ופועלת נגדם, חוקרי הרשתות החברתיות מבינים היום שחשיפה יכולה ללכת לכיוון יצירת סנטימנט חיובי או שלילי כלפי מי ששמו, פרטיו האישיים או פרטים הנוגעים למעשיו נחשפו. לכן מי שרוצה להגן על קורבנות של מעשי עבירה או על מתלוננות צריך לקחת בחשבון שחשיפה של שמות – גם שמות של פוגעים – עשויה לגרום לתגובה ציבורית לא צפויה ועוצמתית." (סכסוכים דיגיטליים -צווי איסור פרסום בעולם דיגיטלי ואתגרים באכיפת סעיף 352 לחוק העונשין, מאמרה של ד"ר תהילה אלטשולר)

הציטוט מחזק את טענתי בכך שאומר שהפרסומים ברשתות החברתיות מייצרים תחושות חברתיות שליליות או חיוביות כלפי המעורבים בשם חופש הביטוי  וכך נוצרת תגובה ציבורית עוצמתית.

 

מסקנה 4- הפרת זכויות

בהתייחסות להפרת זכויות, אבדוק מקרים של האשמת הקורבן (בצורה ישירה ו/או עקיפה), ופגיעה בזכות לפרטיות ובשם הטוב של המעורבים. 

מבחינת האשמת הקורבן במדיה החברתית, מתוך 32 כתבות ברוב המוחלט (24) אין האשמת הקורבן.

ב5 כתבות יש האשמת הקורבן באופן ישיר, 1 האשמת הקורבן דרך ראיונות בהם הקורבן מואשם, 2 האשמת הקורבן דרך שימוש בתמונות פרובוקטיביות או שימוש בשם לצורכי פגיעה. במדיה המסורתית ניתן לראות מצב די דומה, ב24 מקרים אין האשמת הקורבן בכלל, במקרה 1 יש האשמת הקורבן בתכלית הכתבה, וב10 מקרים יש אשמה דרך ראיונות (למשל עורכי הדין של החשודים).

בבחינת הפגיעה בזכות לפרטיות ובשם הטוב של המעורבים, ניתן לראות במדיה המסורתית כי ברוב המוחלט של הכתבות (27) הייתה הפרת צו איסור פרסום בצורה ישירה (מתוכם 6 צו איסור פרסום שמות קטינים). ההפרות במדיה החברתית יכולות להגיע במגוון צורות וגדלים, ומעבר להפרות הישירות קיימים: 1 הפרת צו איסור פרסום דרך  התגובות, 1 הפרת צו איסור פרסום בדרך עקיפה כלומר קישור בין הנאשם לפרשה בדרך תיאורטית (ניתן לראות כי מתוך ה32 הללו רק ב2 לא הייתה הפרה של הצו). במקרה 1 נוסף לא ברור אם הייתה הפרה. ב3 מקרים היה הסתה לאיומים ואלימות. במדיה המסורתית התמוה שונה לגמרי, מתוך 32 כתבות, ברוב המוחלט לא הייתה הפרה של הצו (31)- הכתבה פועלת במסגרת צו איסור הפרסום או הסרתו, בעוד מקרה אחד אינו ברור.

 

לאור הממצאים האלו ניתן לענות על הדילמה שבין חופש הביטוי מול שמירה על זכויות הפרט בהקשר של הפרת זכויות ברוב המקרים במדיה החברתית יותר חופשיים להביע את דעתם ואילו במדיה המסורתית יותר שומרים על זכויות הפרט. ברוב המוחלט של הפוסטים ברשת החברתית הייתה הפרה של הצו באופן ישיר (ברוב המקרים פרסום השם, ולפעמים אף תמונה), בעוד במדיה המסורתית ברוב המוחלט של המקרים הכתבה פועלת במסגרת המותר לפרסום. דבר זה הופך את השיח במדיה החברתית למפר את זכויות הפרט. בהקשר של האשמת הקורבן, בשני המקרים התמונה די דומה, ההבדל הוא שבדרכ במדיה החברתית מפרסם הפוסט הוא בעל דעה אחת והשקפה אחת על האירוע, ולכן אם הפוסט מאשים את הקורבן הוא כולו יעסוק בהאשמת הקורבן, ואם הוא מאשים את החשוד כל הפוסט יעסוק בהאשמת החשוד, לעומת זאת במדיה המסורתית סדר"כ הכותבים מנסים להראות תמונה רחבה יותר ולכן מסקרים את האירוע מכמה צדדים וכך נוצר מצב של האשמת הקורבן יכולה להיות אפילו דרך ראיון עם עורך דין. 

חשוב לי לציין כי אני חיפשתי את הפוסטים ברשתות החברתיות המכילים את ההפרות ולכן הפערים כל כך גבוהים, הרי בעבודתי אינני שאלתי האם קיימים הפרות, אלא רציתי לבדוק כיצד ההפרות באות לידי ביטוי.

 

"בעוד אתרי החדשות עדיין משתמשים בשמות קוד ורמיזות, האזרח מהרחוב הדיגיטלי כבר ידע מי מעורב בפרשה, וצו איסור הפרסום הפך לבדיחה." (סכסוכים דיגיטליים -צווי איסור פרסום בעולם דיגיטלי ואתגרים באכיפת סעיף 352 לחוק העונשין, מאמרה של ד"ר תהילה אלטשולר)

 

"גם כאשר מוענק הצו בסופו של יום, הקושי באכיפתו הולך וגדל לאור התמורות שחלו בעולם התקשורת. כניסת האינטרנט לחיינו, ועלייתן לאוויר של הרשתות החברתיות (כדוגמת פייסבוק, טוויטר ואינסטגרם) הפכו את המדיום הזה ל"כיכר העיר" החדשה, ומעין "בית-דין-שדה" בו חופש הביטוי הינו מעל לכל. דוגמה ברורה לכך היא הפרתם הנרחבת, לכאורה, של צווי איסור פרסום וצנזורה ברחבי הרשת. חוסר היכולת לאכוף צווים אלה בעולם החדש, מרוקנים מתוכן את הערכים עליהם מנסים להגן אותם צווים. בראשם של ערכים אלו נמצאת חזקת החפות, שלא אחת, כדברי השופט אליקים רובינשטיין, "הופכת לקליפה ריקה" כאשר ניקז דמו של חשוד והוא מורשע על-ידי קהל הציבור עוד טרם הרשעתו בדין."  (צו איסור פרסום בעידן האינטרנט – האם עדיין רלוונטי? | מתי גולדברג).

 

הציטוטים מחזקים את טענתי הרי שבעוד שברשתות החברתיות כבר כולם יודעים, עדיין במדיה המסורתית הדברים אינם מותרים לפרסום ולכן נוצרים מצבים אבסורדיים. חוסר היכולת באמת לאכוף את הצווים הופך את המדיות החברתיות למעין "בית דין שדה" שבשם חופש הביטוי מאפשר לכולנו לחרוץ גורלות.

​

סיכום

 

בהתבסס על שלושת המסקנות העוסקות בהבדלים בין המדיה המסורתית לחדשה מצאתי בכולם מסקנות זהות כי יש הבדלים משמעותיים בהתנהלות בהקשר של פרשות אשר מוטל עליהן צו איסור פרסום. המדיה המסורתית שומרת על זכויות הפרט בעוד ברשתות החברתיות- המדיה החדשה, בשם חופש הביטוי הכל מפורסם, החוק פרוץ. ההבדלים בין הסיקור במדיה המסורתית לעומת המדיה החדשה באים לידי ביטוי גם בתוכן ואופן הסיקור, המדיה החברתית הרבה יותר מייצרים סנטימנטים חברתיים בעוד הסיקור החדשותי הוא יותר אובייקטיבי ועוסק בהצגת עובדות.

 

הדילמה בין חופש הביטוי לשמירה על זכויות הפרט באה לידי ביטוי בשאלת המשמעות של צווי איסור הפרסום בעידן הרשתות החברתיות. אין ספק שצווי איסור הפרסום מאבדים חשיבותם בעידן הרשתות החברתיות, כפי שאמר מתי גולדברג "עלייתה המטאורית של הרשת החברתית פייסבוק הותירה הרחק מאחור את החוק, ובעוד הטכנולוגיה מתקדמת עשרה צעדים כל שנה, החוק נשאר במקומו למשך שנים ארוכות" (צו איסור פרסום בעידן האינטרנט – האם עדיין רלוונטי? | מתי גולדברג). לעומת הרשתות החברתיות, העיתונאים והכתבים במדיה המסורתית- אתרי החדשות, אכן כפופים לחוק והם שומרים על זכויות הפרט ועל סיקור אובייקטיבי (לרוב) וחוקי. 

 

צו איסור הפרסום הוא החוק, הוא שקובע מה מותר ומה אסור. האם הוא צודק? לא תמיד. הפכנו להיות חברה שמכתיבה לעצמה את גבולות המוסר, יודעת להסתכל לחוק בעיניים ולהבין מתי החוק צריך שינוי. אבל אין לשכוח שזה החוק, ולפעמים יש סיבה שנקבע, יש סיבה למה לא מפרסמים שמות של נערות בנות 16. מאוד התחברתי לדברי ד"ר יובל דרור "אם פעם סמכנו על כתבים ועורכים שינסחו עבורנו את סדר היום, היום מי שעושה את זה הם החברים שלנו". יש לנו כחברה כוח עצום בידיים, האפשרות בלחיצה על כפתור לפרסם לעולם כל העולה על רוחנו יכולה מצד אחד לשמור עלינו, לשמור על המוסר שלנו, להכריז כחברה על הגבולות האדומים שלנו, להגיד שלא נתמוך בהגנה על רוצחים במטרה לשמור על הפרנסה שלהם, נתקן עוולות משפטיים, אבל מצד שני, הכוח יכול להיות קטלני, להרוס חיים, ועלינו בכל לחיצת כפתור של פרסום פוסט או שיתוף של כזה, לשאול את עצמנו איפה עובר הגבול, במיוחד כי אנחנו חיים בעולם, שבכלל לא ברור אם יש גבול.